ראיון עם סטיבן פולדר

 

גל לנדאו

 

שנים רבות עמדתי בחלון ומשהו בי ביקש לחזור הביתה , מין כמיהה סתומה שלא באמת יכולתי לשים עליה את האצבע . היה לי כבר בית איש ושלוש בנות אהובות כשהגעתי בפעם הראשונה לויפאסנה. אחרי שבעה ימים של  מדיטציה ושתיקה הרגשתי שחזרתי הביתה.

העוצמה הזו לא זמינה לי תמיד ובכל זאת משהו  נשאר.  "תובנה"  הפכה  לחלק מאד משמעותי בחיי, וכשחשבתי על העלון הזה  ועל בראשית באופן טבעי חשבתי על סטיבן, ה"אבא" של תובנה, עניין אותי לשמוע ממנו איך כל המפעל המופלא הזה התחיל.

קבענו בתל אביב , וצעדתי אליה ברחובות תל אביב בחום כבד, נזכרת שבחום שכזה  פגשתי את סטיבן לראשונה בקורס ויפאסנה שנערך במעלה הבשור ,בעיצומה של מלחמה. המזגנים שווקו חיים, ועד שהגיע טכנאי המזגנים המשכנו למדוט בתוך החום ,במשך יומיים או שלושה. החויה ההיא שינתה לעד את התייחסותי לחום של יולי אוגוסט, איפשרה לי עכשיו בדרך אל בית הסנגהה, להוקיר כל משב רוח מקרי , ולקבל את כל מה שישנו גם בלעדייה.

סטיבן מבקש להתחיל מהילדות , "שם הכל התחיל  ,לדעתי , הייתי  ילד לשני הורים ניצולי שואה , ילד שקט שקרא הרבה ספרים הלילות היו לילות של התבוננות , בלילה הרגשתי שניתן לנקות , שניתן להיות באין סוף , בלילה הייתי שייך לעולם ענק ואינסופי שאין בו פחד. האמת הזו נחוותה לי כחיונית ונכונה דווקא על רקע המקום והנסיבות של הוריי שבאו "משם".

אישוש לתחושה העמוקה הזו קיבלתי שנים אחר כך, בשנות ה 60 בקלפורניה. עבדתי בסטנפורד , ופגשתי  עולם חדש , עולם יצירתי , מקום של שבירת גבולות ומוסכמות וזה היה מאד חזק , מאד חזק מה שקרה בתקופה ההיפית ההיא . באותה תקופה ה –Lsd היה חוקי ודרך חויה כזו הבנתי : שהעולם שאני רואה ביום יום הוא איננו המציאות , אין באמת אובייקטים אני הוא זה שעושה את העולם , העולם הוא בי. החויה הזו העצימה בתוכי את הסקרנות שחשתי לגבי המזרח והתגלגל כך שב 75' קיבלתי עבודה, ללמד ביוכמיה באוניברסיטה בהודו.

למען האמת לא ישבתי הרבה בתוך מעבדות הביוכימיה, אלה בעיקר על הגאנגאס, התחלתי לתרגל מדיטצייה עם גוואנקה, אבל יותר מזה שם נחשפתי לחברה שלמה שמושתת על הנשגב , שם נפגשתי עם הבודהיזם הטהור , דהרמה ישירה , משהו שהיה מאד פשוט נקי וישיר , חזון של התעוררות, בלי צורך בגורו, או בדת כלשהי,  בלי תיווך, המשכתי לתרגל , הייתי אולי בחמישים קורסים של ויפסאנה של גוונאקה. ב 1981 עברתי לגור בישראל לצמיתות, המשכתי לתרגל, בארץ באותה תקופה לא היה שום דבר שקשור לתירגול הבודהיסטי , אולי נגיעות אינטלקטואליות, אבל לא  את החויה עצמה. החלטתי לבנות קורס, להזמין מורה. חודשיים שלמים עבדתי על זה שהבית שלי יתאים לארח 30 איש לעשרה ימים של שתיקה ומדיטציה.  פירקתי את המטבח , בניתי מטבח אחר מחוץ לבית בחצר , בניתי עוד שירותים. קניתי את כל הירקות האורז, רשמתי אנשים, בעצם הייתי המנהל והמארגן והכל של הקורס הראשון הזה. הבנות שלי היו בנות 6,8,10, בשבילם זה היה מין עולם מלא הפתעות, שלושים אנשים מסתובבים בחלקה עושים מדיטציה בשתיקה בישיבה, בהליכה, ג'ון קולמן , היה המורה שאותו הבאתי מחו"ל. הקורס הזה היה מאד חזק , חויה מאד עוצמתית , המשכתי לארגן קורסים גם בבית שלי וגם בירושלים במנזר נוטרדאם, הקדשתי לכך המון זמן, הייתי מאד מחוייב לנושא. באיזה שהוא שלב רואה החשבון אמר לי שצריך עמותה, הפעולות היו מספיק גדולות, ושחייבים להפוך את זה לעמותה. מצאתי 7 או 8 חברים שחתמו לי והפכתי את זה לעמותה , וקראתי לה "תובנה". זה היה לפני עשרים שנה. בשלבים הראשונים בכלל לא חשבתי ללמד בעצמי , באו מורים גדולים מהעולם. ואז בא אלי מישהו מכרמיאל וביקש ממני שאבוא לקבוצה ביתית לתת שיחות על הדהרמה, בהתחלה ניסיתי להסביר לו שאינני מורה, אבל בסוף התרציתי ובאתי, ככל שלימדתי יותר גיליתי שזה מאד טבעי לי לחלוק את הדהרמה, אין מקום לחשוב האם אני מורה, אני פשוט נתתי למילים לבוא ולצאת, זה מה שאני מרגיש עד היום שלהיות מורה זה לא אישו בכלל, אין כאן SELF או סטאטוס, לימדתי כשביקשו, פשוט לא אמרתי לא וככה זה נהייה. הייתי בא לתל אביב בשביל 2 אנשים וזה לא שינה לי בכלל (צוחק) אולי היום כבר לא הייתי נוסע את כל הדרך בשביל 2 אנשים... כל הזמן ראיתי את התמונה הגדולה, משהו שנשאר לי מהילדות, מין תחושת חסד, מתנה מעצם היותינו, מעצם ההימצאות שלנו בעולם, וזה מה שעדיין נותן לי מוטיבציה, הכבוד לתמונה הגדולה. הרגשתי שצריך לתת את הטעם של החויה הממשית, לא לדבר על זה, לשבת להרגיש לחוות, חויה ממשית, אולי לא קלה, אבל בכל זאת ... חשוב לתת לאנשים את החויה שהחיים האלה הם לא רק מאבק, הישרדות, יש משהו מעבר, החיים הם לא רק מאבק, יש רגעים, אין באמת משהו שצריך לבנות  או לעשות או להיות, בהווה אין פרויקטים.

אולי זה היה טיפה מסיונרי (רק טיפה , שוב צוחק ...) אבל רציתי לתת רוחניות אותנטית, חיפוש חזק

היה לי משהו לתת, פשוט ועמוק ואת הדבר עצמו, במקום כל הספרים והאינטלקטואליות, אז הייתי חייב לעשות את זה, חשבתי שהדהרמה יכולה לעשות שינוי, שהגיע הזמן.

הראשוניות היא היא הדבר, אין שום דבר מלבד זה, אין רגע שהוא יותר בראשיתי מרגע אחר, הרשת של הסיבתיות היא כל כך רחבה, אני משתדל בתרגול שלי ללכת עם מחשבה ראשונה, אני משתיק את כל השאר, שרשראות של דברים פחות תופסים אותי אני לא מסכים לחיות בשרשראות האלה. אני לא מתכנן מה העתיד של תובנה , כמו שלא תיכננתי את הקמתה

יש משפט שאומר אתה תדאג להווה העתיד כבר ידאג לעצמו, יש חשיבות להתכוונות שלנו לנווט נכון את הרגע העכשוי, לנווט אותו באיזון, בהרמוניה, לא ליפול בצד זה או אחר, כשאנו  עושים את זה העתיד כבר יהיה בסדר. יחד עם זאת כמובן שיש חזון, סוג של חזון, על מה להתפתח, מה דורש תשומת לב, למשל עכשיו זו תקופה של קהילה, יש רצון לכוון לכיוון של מה שנקרא רוחניות טבעית. הדהרמה היא כל כך נקייה וישרה ומכבדת את האדם, המקום שלה היא בלב קהילות. הייתי רוצה לראות את הדהרמה במשטרה ובצבא, דווקא בלב ליבו של הקושי, בשביל זה אנחנו צריכים למצוא את השפה הנכונה.  זה לא פשוט , ואת זה אולי עדיין לא מצאנו.

אני הבנתי את הנקודה הזו בתהליך שעשיתי ועדיין עושה בהבאת הדהרמה לתוך העולם הערבי, אני זוכר שדיברתי מול 60 סטודנטים בשכם, התחלתי ללמד שם ובהתחלה זה פשוט לא עבד, אני קלטתי שאני מדבר אל עצמי, הם לא הבינו בכלל מה אני רוצה מהם (שוב צוחק) ואז הבנתי שאני צריך לדבר מתוך הדימויים שלהם, מתוך עולם המושגים שהם מביאים לתוך המפגש, ולאט לאט הבנתי מה עובד, איזו שפה יכולה להעביר את המסר, השתמשתי בדימויים שלהם, לא שלי

אנחנו צריכים למצוא את השפה הזו, שוב גם במקומות כמו צבא ומשטרה, ללכת אל לב ליבו של הקושי, אני מרגיש שעדיין לא עשינו את זה, זה עדיין מצריך עבודה ואולי זה ייקח חמישים יום ואולי חמישים שנה, שוב צוחק, יש אמירה כזו על עמותה בהודו של שינוי חברתי ויש להם פגישה אחת כל מאה שנה ...

בוא נזכור שכשאנחנו זורעים מחשבה אנחנו קוצרים פעולה

כשאנחנו זורעים פעולה אנחנו קוצרים הרגל

וכשאנחנו זורעים הרגל אנחנו מקבלים אישיות

וכשאנחנו זורעים אישיות

אנחנו מקבלים גורל

 

אני הולכת מאז השיחה עם סטיבן בעיקר עם עניין השפה, הצורך הזה הבוער למצוא את הדימויים הנכונים למצוא את השפה הנכונה, שהיא בעצם לא קשורה רק או בעיקר למילים, כדי שמשהו מהחויה הכל כך עוצמתית הזו יוכל לגעת בעוד אנשים, יוכל שוב ושוב לגעת בנו עצמנו ששוכחים ...

גל לנדאו

 

 

 

נבנה ועוצב על ידי סהר רוקח