נבנה ועוצב על ידי סהר רוקח 

מה באמת קורה כאן?


על אמת ואותנטיות

"כדי להגיע אל מה שאינך יודע
עליך ללכת בדרך שהיא דרך של אי ידיעה.
כדי להחזיק במה שאינך מחזיק
עליך ללכת בדרך של אי אחיזה.
כדי להגיע אל מה שאינך
עליך ללכת בדרך שבה אינך.
ומה שאינך יודע הוא הדבר היחיד שתדע
ומה ששלך הוא שאינו שלך
והמקום בו הינך הוא המקום בו אינך."

ת.ס. אליוט, ארבעה קוורטטים.

סאקה (Sacca), הינה אחת מעשר השלמויות (Paramies), סגולות או איכויות נעלות, כמו נדיבות, נחישות, סבלנות, אשר הולכות ומתפתחות בתוכנו, בהדרגה, לאורך חיים של תרגול. השלמויות משקפות את השינוי שחל בנו כתוצאה מהשתרשות התרגול אל תוך האישיות, כאשר אנו מתחילים לקחת את עצמנו יותר בקלות ולחיות מתוך חופש רב יותר. מתוך התבוננות בשלמויות אנו יכולים להרהר באופן שבו התרגול משפיע עלינו בחיי היומיום. סאקה מתורגמת בדרך כלל ככנות, אולם המילה המקורית בפאלי, מצביעה על הרבה יותר מכך – ניתן לתרגמה גם כאותנטיות ואמת.
כשמתבוננים מקרוב מגלים כי דרך חיים אותנטית כלל אינה פשוטה עבורנו. בני האדם הם יצורים פגיעים ורגישים שאינם מתקיימים באופן בלתי תלוי. אנו נוטים להאמין בקלות למה שאחרים אומרים לנו, להמשיך ולהחזיק בדעות ובעמדות של אחרים כאילו היו שלנו, לחיות, לחשוב ולדבר מתוכן, הרבה אחרי שמקורן נשכח. כך, אנו לוקחים בעלות על דברים שקראנו ושמענו: מה שקראנו בעיתון, מה שראינו בטלוויזיה, המוסכמות החברתיות שאיתן גדלנו. אנו ניזונים מהקולות ומן ההשקפות הללו, שמחלחלות פנימה ומכות שורש בתוכנו, מבלי שבכלל נהיה מודעים לכך. הקולות שבתודעתנו, המחשבות שלנו, המילים שבהן אנו מדברים אל עצמנו, מגיעים תמיד ממקור אחר. כך שאין זה פשוט כלל לגלות את הקול האותנטי האמיתי שלנו בתוך כל זה. הדמיון בינינו לבין הורינו, בצורת הדיבור, בנטיות ובהרגלים, שלעיתים קרובות נעלם מעינינו, הינו דוגמא מובהקת לכך. לפעמים נדמה לנו שכבר מזמן עזבנו את הקן ואנחנו יצורים חופשיים לחלוטין, בעוד שמי שמתבונן מהצד מזהה בקלות שהתנהגות או צורת חשיבה מסויימת הגיעו אלינו בירושה. לעיתים כה תכופות אנו מדברים בקולות של אחרים, עד כי קשה לזהות את הקול האותנטי שלנו. ואם אנו באמת רוצים להיות כנים עם עצמנו, מה זה אומר להיות כנה עם עצמי? מהו אותו עצמי שאני רוצה להיות כנה איתו? איך לעשות זאת בדיוק? אלו אינן שאלות פשוטות. אותנטיות אינה עניין פשוט כלל.
השאלה בדבר האותנטיות של החוויה עשויה לעלות גם בתרגול המדיטציה. אל מול ההנחייה החיצונית לפתח איכות מסויימת, היכן נמצאת החוויה האותנטית שלי? בתרגול מדיטציית מטה (טוב-לב אוהב), למשל, מה עולה בתוכי אל מול הכוונה להביא איכות של אהבה? או כאשר אנו מתרגלים תשומת לב לחוויה הבלתי אמצעית, כפי שהיא עולה מרגע לרגע – מהי החוויה הזו, החוויה האמיתית שקורית עכשיו? זו אינה שאלה קלה.
אולם האמת היא שהרבה יותר קשה והרבה יותר כואב להתקיים באופן לא אותנטי. כך שבמידה מסויימת אין לנו ברירה. כדאי לשים לב לסבל שנגרם מתוך חוויה לא אותנטית, כאשר אנו נותרים לכודים בתוך עמדות שגורמות לכאב ולנזק עצומים. למשל, העמדה של 'אנחנו והם', העמדה שהופכת את האחר לאוייב ומקבעת קונפליקט, סכסוך, לכדי עובדת חיים. כך לדוגמא, הופך הקונפליקט במזרח התיכון לכדי עובדה בסיסית של 'המציאות הישראלית'. אנו נולדים לתוך הסכסוך, גדלים איתו, לוקחים אותו פנימה, עד שהוא הופך לאמת בלתי מעורערת, להנחה סמויה, שאנו חושבים מתוכה, מבלי להיות ערים לכך. בסופו של דבר מתקבלת צורת חשיבה אוטומטית של 'אנחנו נגדם', 'הם נגדנו'. כמה מאיתנו מוכנים ללכת לגדה המערבית ולפגוש את האנשים שחיים שם? משועבדים לאמונות שווא המפרידות בינינו לבין כל מיני 'אחרים' – ברחוב, בכביש, במרחב הגיאוגרפי שבו אנו חיים, אנו דנים את עצמנו לחיים מתוך עמדה של מאבק, בידול והימנעות. בבלי דעת, אנו מאמצים לחיקנו את עמדת הקונצנזוס, מתוך פגיעות גדולה, וחיים בים של אמונות, הנחות ודעות קדומות. זהו מצב של שעבוד, של בורות, של סבל. אל מול מצב זה מציע הבודהיזם את החקירה (inquiry) כיסוד חשוב בתרגול. זהו מימד יפהפה וייחודי של הדרך הבודהיסטית. בלבו של התרגול נמצא החיפוש אחר האמת, מתוך הבנה כי האמת היא דרך לשחרור, בעוד שהחיפוש אחר נוחות מוביל לשעבוד.
השיעור הראשון שקיבל רהולה, בנו של הבודהא, כאשר הצטרף בגיל שבע לקהילת הנזירים, הוקדש כולו לחשיבות של אמירת דברי אמת. בודהא המחיש את דבריו בדרך חד-משמעית, כמעט מפחידה. הוא החזיק בידיו קערה של מים, ואז הפך אותה והמים נשפכו מתוכה. הוא אמר לבנו: "אם תשקר, חייך הרוחניים יהיו ריקים כמו הקערה הזו. אם אתה משקר, אתה משליך מעליך את החיים הרוחניים, אתה יכול באותה מידה לעשות כל מעשה בלתי מוסרי אחר". זה עשוי להישמע בעינינו מוגזם, אולם הבודהא הדגיש כי דיבור כן הינו היסוד הראשון שעליו נבנים החיים הרוחניים. בהתאם לכך, החוק לפיו עליך להקפיד על תיאור אמיתי ומדוייק של חוויותיך בראיון עם המורה, מבלי להגזים או להפחית בהן, ומבלי להעמיד פנים שיש לך התנסויות שאין לך, נשמר בקפדנות במנזרים עד היום. הפרה שלו עשויה אף להסתיים בגירוש מן הקהילה. דיבור כן נחשב, אם כן, לשלב הראשון בתרגול האמת, בעוד שחוסר אותנטיות בדיבור מכשיר את הקרקע לחוסר אותנטיות בתודעה. האמת היא כה חיונית ובסיסית בדרך הרוחנית, כך שאם אינך מכוון לאמת, איבדת את הדרך.
הדבקות באמת מתגלמת גם בהתייחסותו של הבודהא לשאלות בדבר קיומו של אלוהים או של כוח בורא. הבודהא אמר שהוא מניח שאלות אלו בלא תשובה ויעץ לתלמידיו להימנע משאלות או אמונות מסוג זה. מעבר לכך שסוג כזה של עיסוק מטאפיזי אינו מועיל, הוא למעשה מחבל בחיפוש הרוחני, שהוא חיפוש וחקירה של מה שקיים, ולא הליכה לאיבוד בעולם של מושגים והשקפות, וויכוחים ודיונים על דברים שלא ניתן להכיר ולדעת באמת. הבודהא דימה את הנטייה ללכת לאיבוד בשאלות מעין אלה, שאינן חלק מחיפוש אותנטי, לשורה של אנשים עיוורים, המובילים זה את זה, בלי לדעת לאן. כנות מתחילה, אם כן, בערנות גדולה למה שאנו אומרים. זהו תרגול של חקירה, תרגול שמתחיל בכנות וממשיך ומעמיק לאותנטיות.
ישנה סוטה* שדנה בכך באופן מאד ממוקד. נאמר בה כי כאשר אתה מבטא השקפה כלשהיא, יש חשיבות גדולה לכך שאתה מציין כי 'זוהי רק השקפה'. בכך אתה שומר ומגן על האמת. כאשר אתה נותן ביטוי לדעה כלשהיא מתוך מודעות: "זה משהו ששמעתי, משהו שהסכמתי לו, שנראה לי מתקבל על הדעת" ונמנע מלומר: "זה כך"; "זה נכון"; "זוהי עובדה", אתה לוקח אחריות על הבחירה שלך לאמץ דעה מסויימת. זוהי הגנה על האמת, אך זוהי עדין איננה התעוררות אל האמת. ישנו רובד אחר לחלוטין, מעבר לכנות, מעבר לאותנטיות – התעוררות אל האמת, שמתחילה בעמדה של הגנה על האמת וממשיכה בתהליך ארוך ועמוק הרבה יותר של חקירה.
חלקה השני של הסוטה עוסק ברובד זה ומתייחס לאשליות ולמחשבות השווא שלנו ביחס לעצמנו – כאשר אנו אומרים "אני יודע/רואה/מבין משהו" – מיהו זה שיודע? מהו המקור לידיעה? כאשר הידיעה נובעת מנוכחות ערה, נטולת אשליות, מתוך בהירות וחכמה, מעמדה שאין בה אינטרס אישי, שאין בה דחייה, השתוקקות או היצמדות, ממקום שהוא מאד טהור, אז מדובר בהתעוררות אל האמת. דרך הדהרמה היא דרך שמתחילה בכבוד לאמת, ממשיכה בערנות מתמדת לאמת ומובילה בסופו של דבר להתעוררות אל האמת. בהתאם לכך נאמר בסוטה, "הדהרמה היא חמקמקה, מעודנת, עמוקה, מעבר למושגים ולרעיונות, קשה לתפיסה. ברוגע ובשלווה אנו רואים אותה. ואנו תופסים את האמת המוחלטת בגוף שלנו, וחודרים אליה בחכמה". תיאור זה של הדהרמה חוזר שוב ושוב לאורך הסוטה. יש בו שתי מילות מפתח הראויות לתשומת לב. ראשית, ההבנה של האמת בגוף שלנו, בניגוד להבנה הנרכשת באמצעות חשיפה למושגים ולרעיונות, אשר מבטאים מעצם טיבם קולות מוטלים בספק שמגיעים ממקור חיצוני. ההתעוררות לאמת מושגת מתוך נוכחות בלתי אמצעית בגופנו, עולה מתוך תאי הגוף, הרקמות, המקומות העמוקים ביותר. שנית, המילה "חודרים", שמציינת כניסה עמוקה פנימה. תרגול הדהרמה אינו תרגול אינטלקטואלי. בתרגול הפורמאלי, אנו מנסים להרפות ממושגים ומרעיונות, ממחשבות שמנסות לארגן את מה שעלינו לעשות, או את מה שאנו בפועל עושים, ופשוט לשבת, לנשום, להתבונן במה שקורה. מהות הדהרמה היא לחדור אל ההוויה שלנו ולדעת אותה.
כך, עם אנרגיה של אותנטיות, עם כבוד לאמת ועניין כנה במה שאמיתי, אנו מתחילים להתבונן לעומק בתרגול שלנו ובחיים שלנו. בתהליך מעמיק של חקירה, השאלה 'מה אני באמת יודע'? או 'מה באמת קורה כאן?' חוזרת ועולה, שוב ושוב, עד שאיכשהו, כל מגדל הקלפים מתמוטט. השאלה עצמה, אם אנו באמת נשארים איתה, מתחילה לערער את כל המבנים שבנינו, את התמונה שארגנו בראשנו לגבי 'איך דברים עובדים'. אלו הן שאלות קשות, אך אם ממשיכים לשאול אותן, הכל עובר איכשהוא דה-קונסטרוקציה והמבנים התודעתיים שאוחזים בנו מתחילים לאבד מכוחם. זוהי חקירה שחותכת דרך כל האמונות והקונספציות שלנו.
אין הכוונה שנחזור כל הזמן על השאלה בצורתה המילולית, אם כי יש זרמים בתרגול הבודהיסטי שעושים זאת. למשל, בזן הקוראני קיים תרגול כזה בדיוק – אתה נכנס למנזר ושואל 'מה זה? מה זה?' ופשוט ממשיך לשאול. על כך יש סיפור מאד מוכר, שמרבים לצטט, למרות שלא ברור אם הוא באמת קרה. מסופר על מורה זן ורינפוצ'ה טיבטי שנתנו שיחת דהרמה באמריקה. מורה הזן החזיק בידו תפוז. התרגול שלו היה חקירה באמצעות חזרה על השאלה 'מה זה? מה זה?' וכך הוא הניף את התפוז בידו ושאל שוב ושוב 'מה זה? מה זה?' הרינפוצ'ה לא השיב. מורה הזן שב ושאל 'מה זה? מה זה?' הרינפוצ'ה לא הגיב, עד שלבסוף פנה אל המתורגמן שלו, אשר פנה אל מורה הזן ושאל אותו במידה של השתוממות: 'באמת לא ראית אף פעם תפוז?'
הכוונה כאן אינה לחזור מילולית על השאלה, כמו על מנטרה, אלא לפתח איכות מתמשכת של חקירה, של מודעות רעננה למה שקורה ברגע זה. מעניין לשים לב שבדהרמה עצם התחושה בדבר קיומה של אישיות מתוארת כאמונה. אנחנו לא באמת מישהו, אלא אנחנו האמונה שאנחנו מישהו. אנחנו לא באמת האדם שאנחנו חושבים שאנחנו, אנחנו רק האמונה שאנחנו האדם הזה. בהתנהגות שלי, אני פועל מתוך האמונה שאני סטיבן. זוהי דרך מעניינת להסתכל על עצמנו, באופן שחותך דרך תחושת המוצקות שבלהיות מישהו, מישהו שאנחנו מאמינים שהוא אני. כשאנחנו מתבוננים לעומק באמונה זו, לאט לאט היא מתפרקת לרסיסים.
האמונה המוצקה הזו, שאני מי שאני חושב שאני, מביאה איתה בהכרח סבל וכאב לחיינו. אנחנו מחזיקים באופן קבוע מגוון של אמונות ביחס לעצמנו, כמו: אני לא יכול לעשות את זה, אני לא טוב בזה. אני בדיכאון. אני ביקורתי, שיפוטי. או אני נהדר, או פעם הייתי נהדר. או אני צעיר, או זקן. אוסף של אינסוף תמונות. אלו הן כל המסכות, התוויות והתיאורים שאנו מייחסים לעצמנו. האמונות הללו נוגעות ברבדים העמוקים ביותר של האופן שבו אנו תופסים את העולם ואת עצמנו ביחס אליו: אני כאן והעולם שם. העולם הוא כפי שאני רואה אותו. יש עובדות בעולם. זוהי עובדה. זה לא פשוט לעצור ולשאול בכנות 'מה באמת קורה כאן?' להתחיל להטיל ספק באמונות היסודיות ביותר שעליהן בנינו את חיינו ולבדוק אותן מחדש. זוהי דרך שמצריכה אומץ. זה עשוי להיראות כביכול כאילו קל יותר לחפש אחר נוחות – במקום למצוא עכשיו את המקום האותנטי, אולי פשוט אדליק טלוויזיה או אשתה בירה, כמו שאחרים עושים, או כמו שהתרגלתי לעשות. את השאלות, הספק, החיפוש אחר אמת, אשאיר לבודהא...
אכן, חקירה אותנטית, מתמדת, של החוויה המיידית, תובעת מאיתנו אומץ וכוחות. אך אם נצליח בהדרגה להרגיש יותר ויותר בבית, יותר ויותר נינוחים, באקלים זה של חקירה, נגלה כי החיים שלנו הופכים הרבה יותר מעניינים. כשאנחנו משתחררים מאמונות כובלות ומדפוסי חשיבה אוטומטיים, משהו בתוכנו מתחזק. אנו מוצאים את עצמנו מסוגלים יותר ויותר לראות את החיים כפי שהם, ללא מחיצות ואשליות. אנו כבר לא קבורים תחת ערימה של אמונות, הנחות, תגובות אוטומטיות וקולות של אנשים אחרים, אשר למעשה מחלישים אותנו. כך שהחקירה עצמה מעצימה ומחזקת אותנו, מזינה את המשך התהליך באנרגיה ובעניין, נותנת את האש להמשיך.
הדרך שלנו עשויה להיחוות לעיתים קרובות כפרדוקסאלית, ואנו נדרשים להחזיק ביחד דברים שנראים סותרים, להישאר עם דברים לא ברורים או לא מובנים. ישנה אמרת זן: "ספק קטן – הארה קטנה; ספק בינוני – הארה בינונית; ספק גדול – הארה גדולה". אין הכוונה כאן לספק כמכשול בתרגול, ספק שמוביל לבלבול או לשיתוק, אלא לחקירה פתוחה, שנשארת עם השאלה ואינה מובילה לאמונות ולהנחות, במיוחד לא ביחס לעצמי. זהו ספק שמאפשר לדברים להיוותר בלתי ידועים, או פחות ידועים, פחות ברורים ומובנים מאליהם. ישנן תמיד נקודות מבט שונות שעלינו לאפשר להן להתקיים במקביל, מבלי לאמץ אחת ולדחות את האחרות. דוגמא אחת לכך היא ההשקפות הסותרות ביחס לתרגול – זו המדגישה התקדמות הדרגתית באמצעות תרגול פורמאלי לעומת זו הגורסת כי הדברים מושלמים כפי שהם. מצד אחד, אם הדברים מושלמים כפי שהם, אז מה הטעם לתרגל? ומצד שני, אם לא נתרגל כיצד נדע זאת?  אם כך, עלינו לתרגל! אך האם לחיות חיים רוחניים זה לשבת בעיניים עצומות ולשים לב לנשימה? (דבר שאינו קל בכלל...) או שאולי עדיף לצאת החוצה, להיות עם הציפורים והעצים, להירגע ולהנות. לשתי ההשקפות הללו יש מקום. שתיהן נוגעות באמת, שתיהן נחוצות. שתיהן תורמות למשהו שהוא גדול יותר מאשר כל אחת מהן בנפרד. כך, אנו מטפסים במעלה ההר, ויש לנו יעד שאליו אנו מעוניינים להגיע, יש שביל שבו אנו צועדים. אך מדוע לא להתבונן בפרחים שבדרך, ומדוע לא לעצור להביט בנוף, ופשוט להנות? לא לעצור ולהירדם, ולהתעורר מאה שנה אחר כך, ובו בזמן גם לא להיות יותר מדי רציניים לגבי הדרך ולהפוך אותה ליותר קשה ממה שהיא. ישנה דרך אמצע, דיאלוג בין שבילים שונים ופרדוקסים שאפשר להחזיק בהם, ואנו מנווטים את דרכינו בעדם. ואם לא ניקח את המושגים ואת ההשקפות השונות ברצינות רבה מדיי, נראה שהם יוצרים עניין במקום בעיות עבורנו.
מתוך הספק, מתוך ההישארות הזו על הקצה של דברים לא ברורים, מופיעה בדרך כלל הבנה חדשה, מתגלה שכבה חדשה, עמוקה יותר, של ידיעה, שיש לה איכות שונה, חופשית יותר. לשם כך עלינו לבלות זמן במרחב של הבלתי-ידוע, תוך הרפייה מן הידיעה הישנה. כפי שכותב ת.ס. אליוט, כדי לגלות את הלא-ידוע, עליך ללכת בדרך של אי-ידיעה, של אי-אחיזה. לא ניתן ללכת מעבר לידוע באמצעות רעיונות על הידוע. עליך להיות בתוך הלא-ידוע, להיות הלא-ידוע, לעבור דרך הלא-ידוע, כדי להגיע מעבר.
את החקירה האותנטית הזו אנו יכולים להביא הן אל חיי היומיום שלנו והן אל התרגול הפורמאלי שמספק תנאים נוחים, שקטים יחסית, להתבוננות. המדיטציה יוצרת עבורנו מרחב של התכנסות פנימה, שבו אנו יכולים לפגוש את עצמנו ולהתבונן לעומק במראה. התמונות שנראה יכולות להיות של חוויות נעימות, או של חוויות לא נעימות. אנו יכולים לראות את הכעס והמגבלות שלנו, או את השמחה ואת החופש שבנו. אין זה משנה. החוויה הבלתי אמצעית שלנו היא חומר הגלם של ההתבוננות. אנו ערים ומודעים בעקביות למה שעולה, ממשיכים להתבונן ביציבות ובכנות במה שקורה מרגע לרגע. מה שנשקף מן המראה עשוי לפעמים להיראות כמו עניינים אישיים, פעוטים, חסרי חשיבות. לפעמים הסיפור האישי שעולה עשוי להרגיש אפילו קטנוני או מטופש, מעין אופרת סבון אישית שחולפת מולי כשאני מתבונן במראה. זו כמובן אינה בעיה. באווירה של חקירה, מתוך גישה של אמון ושל אומץ, אנו מזהים את הדברים כמו שהם, נוכחים באמת שבהם. ואם נוכל כך, להישיר מבט אל התמונה שנשקפת במראה, נוכל להיווכח כיצד היא מתמוססת ומשתנה, מתגלה כמשהו אחר ממה שנראה היה בתחילה. מה שמתמוסס, בין השאר, היא ההבחנה הזו בין "העניינים האישיים שלנו" לבין "העולם". העולם ואנחנו אינם מימדים נפרדים, שאינם נוגעים זה בזה. בכל פעם שאנו מתבוננים בעצמנו אנו מתבוננים למעשה בעולם. תהליך החקירה הינו חשוב כל כך, כיוון שהוא מלמד אותנו על עצמנו ובו בזמן על העולם ועל הקשר עם העולם – זהו קשר אינטימי, שבבסיסו אחדות. אנו נוכחים בזרימה המתמדת בינינו לבין העולם, שיוצר אותנו ונוצר על ידנו ללא הרף. כך, אותם קולות שאנו מייחסים לעצמנו ומכירים כ'שלנו', שייכים למעשה לעולם, להורים שלנו, לתרבות שלנו וכו'. באותו אופן, אנחנו, בדברים שאנו אומרים ועושים משפיעים על העולם ויוצרים אותו מחדש. כך שהתבוננות בעצמנו לעולם אינה מנותקת מהתבוננות בעולם כולו.
התרגול, אם כן, הוא הזמנה להרפות מכמה מהוודאויות שבהן אנו מחזיקים, מהשקפות שהתרגלנו לחשוב עליהן כעל עובדות, כעל אמת, ובמקום זאת להתבונן בחוויה העכשווית שלנו, מתוך גישה של חקירה ועם מידה של אומץ. זוהי חקירה שמונעת מאהבה, לא מחרדה או משיפוטיות. המבט שמגלה את עומקם של דברים הוא תמיד מבט אוהב, מבט של טוב-לב. בחיפוש הזה אנו מגלים שאיננו צריכים לצוד את האמת, שכן האמת היא שצדה אותנו.


‏* Canki Sutta, Majjhima Nikaya  95