תרגול ויפאסנה מול שאמאתה
מתוך שיחה של אקינצ'אנו


הרבה פעמים אנחנו רוצים להפוך את המיינד לשקט, ליציב. התודעה שמחה ומאושרת כשהיא שקטה ויציבה. לפעמים אנחנו חושבים ש: למדתי ריכוז, ואני אפילו מצליח/ה בזה, אני מצליחה להיות יותר ויותר מרוכזת יותר ויותר זמן, מצליחה לשבת בלי לזוז שעה שלמה, התודעה שלי שקטה ומאושרת ואני ומצליחה להיות עם הנשימה עד 10 נשימות, עד 100  נשימות – וואו! זהו זה!  I got it!

אבל אנחנו לא מתרגלים כדי להגיע לריכוז מושלם.
בתרגול השאמאתה, אנחנו בוחרים אובייקט אחד ולמעשה  מדחיקים, מזיזים הצידה את כל השאר – את כל המחשבות, הרגשות, התחושות, העצב, הכעס, התסכול.
אחרי כמה זמן של תרגול מתפתחת בנו יותר בהירות, יותר שקט, יותר פרספקטיבה. אנחנו רואים דברים דרך עדשה רחבה יותר, באופן רחב יותר.

ריכוז לא בהכרח מייצר אינסייט או פותר את הבעיות שלנו בחיים – הבעיות עם מערכות היחסים, החרדה והבדידות. לתרגל ריכוז – להסיט את תשומת הלב אל אובייקט קבוע – זה בעצם "על חשבון" משהו אחר – על חשבון הרגשות שלנו, הפחדים, הדיכאון. מדיטציה אמורה לעזור לנו עם החיים, לחלחל לחיים שלנו ולעשות אותם קלים יותר ומאושרים יותר, לא רק להיות מסוגלים לשבת שעה בלי לזוז.
כמו לתדלק מכונית ולהישאר חונים בתחנת הדלק.

באיזה שהוא שלב נצטרך לעשות שיפט, לעשות סוויצ' ולהחזיר את הפוקוס מהאובייקט של המדיטציה לאותם דברים בדיוק שמונעים מאיתנו שלווה ושקט. לאותם דברים שמסעירים אותנו וסוחפים אותנו ויוצרים אצלנו חוסר מנוחה ואי שקט. וכאן תמיד יש סיכון שכשנעשה זאת, הדברים האלה יתגלו כחזקים מהשקט שיצרנו, כבעלי עוצמה רבה יותר מהיציבות שפיתחנו, והם עלולים להכניס אותנו לסערה, לסחוף אותנו. עלינו לבחון אם האיכות של הריכוז שלנו, השקט, המיינדפולנס והיציבות של התודעה – הם חזקים ויציבים מספיק כדי להתמודד עם השאלות שאנחנו פוגשים. צריך לבחון את דבר באופן ריאליסטי, כנה, להיות אמיתיים עם עצמנו. כי ברגע שאנחנו עושים סוויצ' מתרגול שאמאתה לתרגול ויפאסנה – אנחנו עלולים להיסחף וללכת לאיבוד.

יש מסורות שונות וגישות שונות לגבי מתי נכון לעשות את הסוויצ' הזה. חלקן אומרות שצריך קודם ריכוז עצום ויציב לפני שאיזה שהוא אינסייט יוכל לקרות. יש מחלוקות לגבי מתי וכמה סמאדהי מספיק או לא מספיק כדי לעבור לתרגול ויפאסנה.

בזמנו של הבודהא היו מחלוקות רבות סביב הנושא הזה, מחלוקות שלמעשה נמשכות עד עצם היום הזה. הבודהא עצמו ניסה לפתור את המחלוקת בזמנו על ידי שהסביר שיש א/נשים שמפתחים אינסייט אחרי שפיתחו סמאדהי, יש שמפתחים סמאדהי אחרי שפיתחו אינסייט, ויש אחרים שמפתחים את שניהם ביחד.
מסורות שונות מתווכחות לגבי כמה ריכוז ו- unification of mind   צריך לפני שהאינסייט שלנו יהיה באמת משחרר, טרנספורמטיבי.

אג'אן צ'ה: אם מרימים מקל אי אפשר להרים רק צד אחד. שני הצדדים מתרוממים ביחד.  באופן בלתי נמנע. צד אחד שמאתה צד אחר אינסייט – שניהם יבואו  הם בלתי נפרדים מהחוויה.
אג'אן צ'ה: תרגול אינסייט בלי שמאתה זה כמו להדליק גפרור – אם נכנסים למערה חשוכה ורוצים לראות משהו – מדליקים גפרור, לרגע יש להבה ורגע אחרי זה שוב חשוך. זה אינסייט בלי סמאדהי. ויפאסנה בלי שאמאתה.

שמאתה בלי ויפאסנה, סמאדהי בלי אינסייט, זה כמו לעשות נר משעווה, תהליך ארוך שמשמין את הנר. אבל הוא לא דולק. השמאתה צריכה את האור של האינסייט.

בקורס ארוך מקדישים את שלושת הימים הראשונים לתרגול של שאמאתה. למיינד אין את הבהירות, את היציבות, את השקט כדי להתמודד ולעסוק בשאלות של חיינו. המיינד רק יחשוב על הדברים ויסתבך ויכנס לסרטים ולא יצליח לפתור אותן, ובשביל זה לא צריך לעשות קורס מדיטציה.

הצעה: 1/2 מהזמן של תרגול יומיומי מומלץ קודם להתחיל עם שאמאתה: לרכז את הלב/מיינד. להביא תשומת לב לגוף, קרקוע, לייצב את המיינד. לא ויפאסנה.  לפתח ריכוז. תשומת לב לנשימה. משמעת, ריכוז, נחישות, הנכונות לשים הצידה את השאלות הבוערות בחיינו, לא להאמין למחשבות.
אין אפשרות לתרגל choiless awareness  בלי רמה מסוימת ואיכות מסוימת ועומק של ריכוז ושקט בתודעה. הצ'ויסלס אווארנס מצוינת אחרי כמות מסוימת של ריכוז ותודעה שקטה.
כל סוגיה אמוציונאלית בחיים שלנו סביר להניח שתשתלט עלינו לגמרי ותסחוף אותנו, אלא אם כן פיתחנו קודם ריחוק מסוים ופרספקטיבה, ואלה באים מהתרגול של ריכוז ותודעה שקטה.
אסור להונות את עצמנו. צריך להיות מאוד כנים.

הבודהא הרבה יותר עודד את הנזירים לתרגל stillness  מאשר ויפאסנה. וגם כשהוא כבר הזכיר ויפאסנה זה כמעט תמיד יחד עם שמאתה.
למעשה, הוא לא כל כך דיבר על ויפאסנה כתרגול שעושים, אלא יותר משהו שמתרחש כתוצאה מהתרגול. ויפאסנה זה האינסייט עצמו. זה הפרי של התרגול.

סמאדי, ריכוז ושקט הם קונדישנד. כשהתנאים שיצרו אותם משתנים – גם הם משתנים. כולנו מכירים את זה כשיוצאים מריטריט ותוך זמן קצר – יום? יומיים? שבוע? – השקט והיציבות נעלמים. אם הריכוז והשקט לא הניבו חוכמה, אינסייטים, הם ייעלמו.
ואנחנו נמצא את עצמנו מתמודדים עם אותן בעיות שהתחלנו איתן, ושום דבר כביכול לא השתנה.

אז שמאתה לא תשחרר אותנו. גם לא מצבי תודעה מעודנים כמו בג'אנות – אי אפשר להישאר בהן לאורך זמן. הם לא משחררים. אין ערובה שריכוז מאוד מאוד גבוה יביא לאינסייט. ג'אנה לא מביאה לשחרור. זה האינסייט שנובע ממנה.

בתרגול ויפאסנה אנחנו כבר לא מתייחסים לכל הדברים שעולים כמו שקודם התייחסנו אליהם: כאל מכשולים, כאל דברים שיש לזהות ולהניח הצידה כדי לחזור לאובייקט המדיטציה (הנשימה). עכשיו אנחנו מנסים להיות איתם. להיות איתם לא על ידי זה שחושבים עליהם או מנתחים אותם, אלא עם איכות של מודעות שנשארת שם. ממש ממש נשארת שם, חוקרת, בוחנת.



 

נבנה ועוצב על ידי סהר רוקח