נבנה ועוצב על ידי סהר רוקח 

השתוות נפש : לגלוש על גלי השינוי.

 

מאת סטיבן פולדר


אין ספק כי אנו חיים בתקופה של חרדה שלא הייתה כמותה. לצד קונפליקטים, מחלות, כאבים ואובדן אישיים אנו ניצבים בפני דאגות גלובליות כגון האם כדור הארץ יכול להמשיך ולקיים אותנו ואת ילדינו. לעיתים קרובות אנחנו שוכחים כיצד זה לחיות בשקט פנימי, שמחה מלאה ונינוחות., מה שמזכיר לי בדיחה על האמא היהודיה ששלחה לבנה מברק לרגל החג : "תתחיל לדאוג. פרטים בהמשך." לעיתים קרובות אנחנו נעזרים בכדורים או בהסחות דעת כמו מסך מחשב או עריכת קניות. (כדי להשקיט את הדאגות).
ברור שאיננו יכולים לצפות כי החיים יספקו לנו נוחיות ובטחון אין סופיים. גם אי אפשר לסמוך על אחרים שיעשו זאת עבורנו. עלינו למצוא בתוכנו את המשאבים הפנימיים שיתנו לנו אמון ויציבות ואין לנו אופציה אחרת. כך גם שואל/ קורא רודיארד קיפלינג בשירו "אם" : אם תוכל לשמור על ראש זקוף כאשר כולם סביבך אבדו את ראשם". המשאבים נמצאים בתוכנו ומחכים שנזמין אותם. ואכן בשחר ילדותנו יש לנו אמון מוחלט- באמהות שלנו ובעולם אותו אנו מגלים ללא היסוס. התבוננתי בפליאה בנכדתי בת השנתיים המרשה לעצמה להירדם בזרועותיהם של רוב האנשים גם כשאינה מכירה אותם. כשהיא נופלת היא מרגישה כאב, בוכה ומיד חוזרת לעצמה.


מובן שהפחד הולך ונצבר במהלך חיינו ככל שאנו לומדים להיזהר ומאידך , ובמידה שווה, אנחנו גם נותנים אמון. אמון אפשר לפתח. אמון הוא עוצמה רוחנית משמעותית. לא מדובר על בטחון שהדברים יסתדרו או ישתפרו, משום שאיננו שולטים על העתיד. אמון מסוג כזה מוביל לציפייה ולאכזבה. כאן מדובר בשינוי, לתת בפועל אמון בעולם המתנהל כפי שהוא ולחוש שייכות וקשר עם כל מה שקורה לנו בחיים.


המשורר רילקה אומר " אין לנו סיבה שלא לבטוח בעולמנו כי הוא אינו נגדנו. יש בו פחדים. אלה הם הפחדים שלנו. יש בו תהומות, התהומות האלה שייכים לנו...".ככלות הכל ובסופו של דבר אנו קובעים כיצד נקבל ונפגוש את מה שהגורל הועיד לנו. אפשר לפתח אמון על ידי מודעות לאמת, מודעות לכך שהעולם אינו נגדנו וידיעה שאנו יכולים להחליף את ה"אקלים" הפנימי שלנו. קשיבות ( (mindfulness מביאה לנו את השמחה שבפתיחות והשמחה שביצירת קשר עם אנשים ועם הטבע הסובב אותנו ובו זמנית אנו מתוודעים באמצעותה לכאב הנובע מהסתגרותנו בתוך הפחדים שלנו.


אנו מפתחים אמון ואמונה על ידי כך שאנו שמים את מבטחנו בשלושת המחסות( (refuge - בבודהא (בתכונות הבודהא שבנו ), בדהארמה (המסע הרוחני והאמת )ובסאנגה (הקהילה ). כאשר אנו נעזרים בשלושת המחסות הללו כחלק משגרת יומנו ובמהלך המדיטציה שלנו נרגיש מוגנים.


השתוות הנפש (equanimity) היא אמון, תובנה ואי האחזות גם יחד. כדי לבטוח בעולם כמות שהוא עלינו לעסוק פחות בעצמנו, לא להגן על עצמנו בשריון ולהיות מעורבים, פתוחים, חופשיים וקלים. עלינו להיות רגישים ופגיעים מבלי שנשבר אי פעם ומוכנים לקבל את כל מה שקורה לנו בדרך. לכך התכוון הבודהא במילותיו האחרונות לפני מותו : "היה אי לעצמך". פירושו של דבר לגלוש על גלי השינוי , לא לברוח מהם ולא להסתגר בתוך מה שנראה מקלט בטוח. השתוות נפש אינה שוויון נפש ולפעמים אנו מתבלבלים בין השניים. השתוות נפש היא להירטב מן הגלים בעוד אנו רוכבים עליהם ואילו שוויון נפש פירושו לסגור את עצמנו בחדר ממוזג במלון הנמצא ליד מקום ההתרחשות.
אפשר לתרגל השתוות נפש בכמה אופנים: על ידי כל סוג של תרגול רוחני שעשינו אי פעם ושכולל התבוננות בדברים בצורה צלולה יותר. גם ישיבה במדיטציה, בשקט ובמשך זמן מוליכה להשתוות נפש כשאנו יושבים איתן , פוגשים ומקבלים כל מה שעולה.


שימוש בשלושה דימויים יכול לפתח השתוות נפש. הדימוי הראשון הוא של סלע הניצב איתן מול רוחות ומים. וכך אמר הבודהא : "מי יתן והמדיטציה שלנו תהא כמו האדמה כי אז כל המגעים, הטובים והפחות טובים שיש לנו עם העולם באמצעות החושים לא יפלשו אל תוך תודעתנו". הדימוי השני הוא של זכוכית. החוויה עוברת דרכנו כאילו היינו שקופים. החוויות אינן נדבקות אלינו ולא נשארות לשכון בתוכנו. הדימוי השלישי הוא של סל נצרים. השינוי והקושי הנושבים כמו רוח על סל הנצרים מגלגלים והופכים אותו פעם אחר פעם אך הוא אינו נשבר ואינו נפגע מאחר והוא קל. כלומר אנחנו מתגלגלים אך לא נהרסים.


מבט רחב היקף יסייע תמיד להשגת השתוות נפש : להיות מודע לכך שתנאים והתניות יוצרים תוצאות בהתאם ואף על פי שאנו יכולים להתוות מסלול נכון ולנווט להרמוניה עלינו גם לדעת להכנע. הסיפור הטיבטי הבא ממחיש זאת- שני אנשים הלכו יחדיו בככר השוק ההומה כאשר לפתע נחתה על גבו של אחד מהם מכת מקל. משהתחיל לצעוק על המקל שאל אותו חברו האין זה הגיוני יותר לצעוק על היד האוחזת במקל. אכן אמר המוכה והתחיל לצעוק על היד. אך מדוע על היד, שב והקשה חברו, עליך לצעוק על בעל היד. פעם נוספת נענה המוכה . בעודו צועק על בעל היד שאל אותו חברו למה אתה צועק על בעל היד המכה. יתכן שהיה לו יום קשה והוא לא יכול היה להתגבר על תסכולו, או שמא אין לו מה לאכול. נראה כי עליך לצעוק על התנאים שגרמו לאדם הזה להתנהג כך. החבר המוכה כבר עמד להתחיל לצעוק על ה"תנאים" אלא שאז עצר ואמר כי אין על מי לצעוק ובעצם צריך לצעוק על כל העולם. "אכן " השיב החבר.