השכינה כשמה – "הנוכחת" או "זו השוכנת בתוכנו", למה אומרים "היא גלתה כשחרב בית המקדש"? בהיותנו נעדרים נעדרת אף היא, כקורה מרבית הזמן; היא חסרת בית כשאנו מיותמי בית; היא נשארת בחוץ כשאנו מסתגרים בתוך חומה ובתי גבירים. אין היא יכולה לשוב לירושלים כל עוד אנו הורגים להחזיק בה, אך בקדמנו את פני העולם בחיבוק לא מותנה, פתע היא שם היא פה, היא בכל מקום, ובהרכיננו ראש מתמסרים בפני אותו רגע, מושלם, של תשומת לב מוקירה אזי היא מתגלה נוכחת לעיננו וידיעתנו שלמה – היא לא עזבה מעודה אלא הייתה קרובה מכדי שנבחין בה.
הבה נשאיר את כל השאר לשתיקה לא הדחקה ממיתה אלא דממה כל-רוחשת, מקור סודות נלחשים, דף ריק אליו נכתבות אותיות אלו, לא העדר אלא נוכחות המזמינה אליה הכול כך שלא נותר דבר לומר. הבדיה צועקת, אך ההרמוניה שקטה, כי אין דבר לעשות או לבטל - הכול מתרחש מאליו. זוהי דממת הרחם לפני שהוליד את הרעש, או השאלה שאינה יודעת מענה או כל דבר אחר שאינו המפץ הגדול. זוהי הדממה שבה נעלמו המלים כי התיאורים חדלו למלא את תפקידם. היא חלק של כולנו. האם עכשיו תזכור?
